משנה שבועות ו ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ו · משנה ז | >>

המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון, אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה, פטור.

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה, חייב.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, פטורלו.

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה, חייב.

ומי נשבע, מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא לז הלה את הפקדון.

משנה מנוקדת

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן,

אָמַר לוֹ: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה,
וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי,
אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה,
פָּטוּר.
סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה,
וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי,
אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה,
חַיָּב.
סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה,
וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי,
אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה,
פָּטוּר.
סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה,
וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי,
אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וָחֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה,
חַיָּב.
וּמִי נִשְׁבָּע? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ;
שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה,
וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן:

נוסח הרמב"ם

המלווה את חברו על המשכון, ואבד המשכון -

ואמר לו: סלע הלוויתיך עליו, ושקל היה שוה,
והלה אומר: לא, כי אלא סלע הלוויתני עליו, וסלע היה שוה - פטור.
סלע הלוויתיך עליו, ושקל היה שוה,
והלה אומר: לא, כי אלא סלע הלוויתני עליו, ושלשה דינרין היה שוה - חייב.
סלע הלוויתני עליו, ושתים היה שוה,
והלה אומר: לא, כי אלא סלע הלוויתיך עליו, וסלע היה שוה - פטור.
סלע הלוויתני עליו, ושתים היה שוה,
והלה אומר: לא, כי אלא סלע הלוויתיך עליו, וחמישה דינרין היה שוה - חייב.
מי נשבע? - מי שהפיקדון אצלו,
שמא ישבע זה - ויוציא הלה את הפיקדון.

פירוש הרמב"ם

מעיקרנו הלוהו על המשכון נעשה עליו שומר שכר. ועוד יתבארו דיני שומר שכר.

ולפיכך אם אבד המשכון באונס, ישבע אותו שיש בידו המשכון שבועת התורה שנאנס, ויפרע בעל המשכון ממה שהלוה לו משלם.

ויש לאותו שהמשכון בידו בכל אלה החלוקים על כל פנים לישבע שבועת התורה שאבד, ואפילו לא נפל ביניהם מחלוקת במה שהיה שווה. אלא אפילו אמר לבעל המשכון חשוב לי ביותר ממה שאתה טוען שהיה שווה, לפי שנאמר שמא עיניו נתן בו.

אבל אם נסתלק זה החשד כגון שהיה המשכון לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בהן, שאין שום צד לומר שמא עיניו נתן בו, ואמר לו טול כל מה שהיה שווה וקח בו חתיכת זהב או כסף כאותה שהיה לך, כיון שאין שינוי ביניהן במינן, ואינם כלים ולא בגדים שיש בהם מיני רקמות שתוכל לומר אני לא אמצא כמותם כרצוני.

וכשישבע מן המשכון שבידו, יכלול בשבועתו שלא היה שווה יותר מסלע או שקל, או השיעור שיאמר על ידי גלגול. וכמו כן תהיה שבועת בעל המשכון כשיהיו חולקין בדמי המשכון, כי לא היה שווה משכונו פחות מסלע או שקל או מה שטוען שהיה שווה. וכך ראיתי אבא מורי ז"ל משביע אותם פעמים הרבה על זה הלשון, כמו שראה לרבו לרבינו יוסף הלוי ז"ל משביע תמיד.

ואמרו בחלק הראשון מזו המשנה פטור ונשבע שבועת היסת, וכבר בארתי זה.

ואמרו מי נשבע, מי שהפקדון אצלו - הוא חוזר אל החלק השני ממשנה זו, הוא מה שאמר לא, כי פירוש אינו כן או אינו אמת, אלא סלע הלויתני עליו ושלושה דינרין היה שווה, שיתחייב בעל המשכון שבועה וישלם דינר לפי שהוא מודה במקצת, ולא ישבע שבועה עד שישבע קודם מי שהפקדון אצלו שבועת התורה שאותו הפקדון אבד, ואז ישבע זה לאותו טעם שזכר, לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בו אינו כולל כל משכון כמו שבארנו, ולפיכך לא שם התנא כוונתו בזה החלוק, אבל שם כוונתו בהודאה במקצת או בכפירה בכל, ובטעם זה שזכר שמא ישבע הלה ויוציא הלה את הפקדון.

וכבר נתבאר לך פעמים שהסלע ארבעה דינרין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המלוה את חבירו על המשכון - נעשה עליו שומר שכר, לא שנא משכנו בשעת הלואתו, לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב, יצא משכונו בחובו ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב, משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור, גם המלוה פטור, ונשבע שבאונס נאבד וגובה חובו כולו:

שקל - חצי סלע:

לא כי - לא כן היה:

אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב - שהרי הוא הודה במקצת הטענה לה, שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו, והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע"פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו, ב"ד משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, ואח"כ משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה לח. והא דתנינן בסיפא מי נשבע, מי נשבע תחלה קאמר:

מי שהפקדון אצלו - המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

פירוש תוספות יום טוב

המלוה את חברו על המשכון. כתב הר"ב נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו וכו'. מבואר במשנה ז' פ"ו דב"מ:

ושקל. פירש הר"ב חצי סלע. עמ"ש משנה ו' פ"ק דשקלים:

והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב. כתב הר"ב שהרי הוא הודה במקצת הטענה. ולא אמרי' שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו. וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב. משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו. אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר ועובר בלא תחמוד. ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שעובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הכי מסיק הר"ן:

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' פטור. אוקימנא לה בגמ' פרק המפקיד דף ל"ה במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו. נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אין מאמינו. היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה דקים ליה בגויה משום דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א) דאי לאו דבוגד ורמאי הוא לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מאמין למלוה שאבד. דמקיים ביה תומת ישרים תנחם (שם) שאם לא שאדם נאמן וישר הוא. לא היה מעשרין אותו מן השמים. וכתב הר"ן וא"ת אם במאמינו אמאי מחייבים למלוה שבועה שאינו ברשותו [כדפירש הר"ב] י"ל אע"פ שהאמינו. כיון שנתחייב לו זה שבועה משביעין נמי את המלוה. שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. ע"כ. ומדלא אוקימנא הכי בבבא דלעיל במאמינו. מש"ה דייק הר"ן התם דכופין ללוה לפרוע אע"פ שאין מחזיר לו משכונו כמ"ש לעיל בשמו:

מי שהפקדון אצלו. אע"ג דאנן במשכון איירינן תני ליה בל' פקדון משום דבכל פקדון דינא הכי שאם טוען השומר אבד וכו' לפטור מתשלומין. מחוייב לישבע שאינו ברשותו. כך נראה לי. אלא דקשה לי. דא"כ בגמ' דהמפקיד דף ל"ה דרב הונא אמר הכי. ונשבע שאינו ברשותו. אמאי לא מפיק ליה ממתני' מדתני פקדון ולא משכון דאיירינן ביה:

שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא. דשמא נתן עיניו בה. תי' הרמב"ם בפירושו לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בה אינו כולל כל משכון. שאם היה המשכון לשון זהב. או חתיכת כסף שאינו כלים ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן. אין כאן טעם שמא עיניו נתן בה. ע"כ. וכ"כ בריש פרק ו' מהל' שאלה שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו. כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינן מצויירות וכו'. וכתב המגיד אע"פ שלא נתבאר בגמ'. נראה נכון דלמה יחשד הלה וכו' ע"כ. ומפירוש המשנה ראינו שנתבאר לו זה מהמשנה עצמה:

ויוציא הלה את הפקדון. פירש הר"ב ויפסלנו לעדות ולשבועה. וכפירש"י. והקשו התוס' וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה. ע"כ. וכך מסיים הרי"ף. ונמצא שם שמים מתחלל:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(לה) (על הברטנורא) ולא אמרינן שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב, משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר, ועובר בלא תחמוד כו', ואין הלוה נפטר מחיובו בכך, וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הר"נ:

(לו) (על המשנה) פטור. אוקימנא בגמרא, במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו. שאם לא כן מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אינו מאמינו, היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה, דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם, שאם היה נאמן וישר לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם, שאם לא שנאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו. וכתב הר"ן, ובסיפא דרישא מחייבינן למלוה לישבע שאינו ברשותו ואע"פ שמאמינו, שמא יוציא כו'. ועתוי"ט:

(לז) (על המשנה) שמא כו'. וא"ת, ולמה לא שנה נמי הטעם דעיקר שבועה למה הוא דשמא נתן עיניו בה. תירץ הר"מ לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל שמא עיניו כו' אינו כולל כל משכון, שאם היה המשכון לשון זהב וכדומה, אין כאן טעם שמא, עיניו נתן בה. ועתוי"ט:.! (לח)והקשה התוספ', וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה:.

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המלוה את חבירו על המשכון:    בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ד) כולה מתני':

ואבד המשכון:    סתם אבד לאו בפשיעה משמע אלא בדין שומר שכר כך כתוב בנמוקי יוסף פ' האומנים ד' קי"ד ע"ב ודלא כתוס' דהכא ד"ה שומר אבדה:

ואבד:    וה"ה נגנב ובלבד שתהיה האבידה או הגניבה בלי אונס שאז מתחייב המלוה בדמי המשכון:

סלע הלויתיך עליו ושקל וכו':    תוס' פרק האומנים ד' פ"ב:

פטור:    הלוה משבועת התורה ומ"מ נשבע הלוה היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר והמלוה נשבע תחלה שבועת השומרים שאינה ברשותו מהרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות מלוה ולוה. וכתוב שם במגיד משנה ולמדנו ממשנה זו שאם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו שיכול לכופו המלוה לפרוע מעותיו שאם לא כן היאך יפה כחו כשאבד ואינו שוה שיעור חובו שיהא הלוה חייב לפורעו וכן כתבו ז"ל ע"כ. וק"ק לע"ד אמאי איצטריך למיתני מה שהלוה מודה לדברי המלוה או מה שהמלוה מודה לדברי הלוה דליתני ברישא והלה אומר לא כי אלא סלע היה שוה פטור ובסיפא דרישא נמי ליתני הכי והלה אומר לא כי אלא שלשה דינרין היה שוה חייב והכי נמי קשה בתרי בבי דסיפא וממילא משתמע דתרויהו מודו שההלואה אינה לא יותר על סלע ולא פחות מסלע. ובטור ח"מ סי' ע"ב מצאתי שכתב בקיצור כאשר הקשתי שראוי לשנות בכולהו ד' בבות במתני':

לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב:    מי נשבע דסיפא אהאי בבא קאי כדמפרש ואזיל רעז"ל. ועיין במ"ש בסוף פירקין בשם הר"ן ז"ל על מה שכתב בשם הרמב"ן ז"ל:

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה:    תוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ז) ודפ' השואל ד' צ"ח:

פטור:    המלוה משבועת התורה ומ"מ נשבע שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב ג"ז שם בהרמב"ם ז"ל. ומובן הוא מדאוקימנא לה למתני' במאמינו כמו שאכתוב בס"ד משמע הא לאו הכי נשבע. והר"ן ז"ל לעיל בפירקין ד' שכ"ה ע"א הביא ראיה מכאן דקתני לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור שהכופר בפקדון פטור דהא מלוה זה נפקד הוא ועוד הביא ראיות אחרות לזה ע"ש:

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו':    תוס' פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ז) ובפ' המפקיד (בבא מציעא ד' ל"ד) פרכינן מהאי בבא רישא דסיפא דקתני גבי תביעת לוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור לרב הונא דאמר התם משביעין אותו שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה דאי איתה להאי שבועה לישתבע נמי בגלגול שביעה כמה שוה ומשני דלוה מאמין למלוה שאינה ברשותו ואין כאן שבועה שאינה ברשותו כדי לגלגל עמה אבל אינו מאמינו לומר דסלע היתה דמימר אמר לא קים ליה בגויה אבל המלוה אינו מאמין כלל ללוה אע"ג דידע דקים ליה בגויה דלוה מקיים בי' במלוה קרא דכתיב תומת ישרים תנחם ואומר בלבו אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן השמים ומלוה מקיים בי' בלוה וסלף בוגדים ישדם דאי לאו דגברא דלאו מהימנא הוא לא היו מן השמים מדכין ומייסרין אותו בעינו:

וחמשה דינרין היה שוה חייב:    פי' נשבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול שלא היה שוה יותר על חמשה דינרין וישלם הדינר גם זה מהרמב"ם ז"ל וכן פי' ג"כ הכא במתני' אלא שהתנא לא שם כוונתו כאן אלא בהודאה במקצת או בכפירה בכל ע"כ. אבל הטור שם סי' ע"ב כתב עליו הב"י שנראה שמפרש חייב לישבע שלא היה שוה יותר מחמשה דינרים שעל זה הן דנין והיא שבועת התורה דקתני עלה במתני' חייב ואח"כ מגלגלין עליו שבועה שאינה ברשותו מדרב הונא דהמפקיד ע"כ. ודעת בעל התרומות בשער מ"ט כהרמב"ם ז"ל:

מי הנשבע מי שהפקדון אצלו:    גמרא אהייא אלימא אסיפא תיפוק לי דשבועה גבי מלוה היא אלא ארישא דסיפא וכו' כדפי' כבר רעז"ל. כתב הר"ן ז"ל ואע"ג דבפ' המפקיד אוקימנא מתני' במאמינו אפ"ה כיון שנתחייב לו שבועה משביעין את המלוה תחלה שמא ישבע וכו'. בפי' רעז"ל שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה ומשום תקון העולם שלא יפסל ישראל שקלוה לשבועה מיניה ושדייה אמלוה. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשו על פי' תוס' ז"ל וכי עבדינן תקנתא לרשיעי אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצאת שבועת לוה לבטלה ע"כ. וכן פי' הרב אלפסי ז"ל וז"ל ונמצא שם שמים מתחלל ע"כ. ועוד הקשו תוס' ז"ל ובר"פ דבסמוך אכתבנו בס"ד:

מי שהפקדון וכו':    הכא במתני' קרי למשכון פקדון ושמא ללמדנו שהמלוה נקרא נפקד ונפקא מינה לכופר בפקדון כמו שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ן ז"ל. וביד פי"ג דהל' מלוה ולוה סי' ד' וכמו שכתבנו. ובטור ח"מ סי' ע"ב. ועיין שם בספר הלבוש. וז"ל הר"ן ז"ל אע"פ שכבר נרמז והא דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור אקימנא לה בגמרא בפ' המפקיד במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינה ברשותו נשבע נמי כמה היתה שוה ע"י גלגול. וא"ת אם במאמינו היכי תנן מי נשבע מי שהפקדון אצלו ופרשינן לה בגמרא דמלוה נשבע תחלה שאינה ברשותו וכיון דמוקמינן לה במאמינו למה נשבע מלוה וי"ל אע"פ שמאמינו כיון שנתחייב לוה שבועה משביעין נמי את המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ונמצא ש"ש מתחלל. והא דתנן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב והקשה הרמב"ן ז"ל אמאי חייב והא לאו מודה מקצת הוא דהא ודאי אם איתיה למשכון בידיה דמלוה לא מיחייב לוה למלוה כלום עד דמהדר ליה משכוניה וכיון שכן ה"ל כאומר דינר מאותו סלע שאתה תובע ידענו דלית לך ששלשה דינרין היה שוה ודינר אחד לא ידענא אם נאבד המשכון כמו שאתה אומר בעינא לשלומי לך או אם ישנו ברשותך אינו חייב לך כלום עד שתחזיר לי המשכון וה"ל כאומר חמשין לית לך וחמשין לא ידענא דפטור וכי תימא הא אוקימנא בפ' המפקיד במאמינו לא משום הך פירכא אוקימנא לה במאמינו אלא וכו' ע"ש. והוא הר"ן ז"ל העלה והכריח דמעיקרא קושיא ליתה דלעולם דבמשכון דלא שוה לוה מיחייב לשלומי למלוה מן הדין ואע"ג דלא אהדר מלוה משכוניה ואע"ג דידעינן ודאי שהוא ביד המלוה חייב הלוה לפרוע בבא לצאת ידי שמים עיין שם:

תפארת ישראל

יכין

המלוה את חבירו על המשכון:    דדינו כשומר שכר [ועי' ב"מ פ"ו מ"ז]:

ואבד המשכון:    בלא אונס:

ושקל היה שוה:    סלע הוא ד' דנרין, ושקל הוא חצי סלע:

פטור:    ר"ל פטור הלוה משדא"ו, דהרי כפר בכל. רק ישבע המלוה תחלה שבועת המשנה שאינה ברשותו, שמא עיניו נתן במשכן [דרק כשפוטר השומר א"ע מתשלומין בשבועתו זאת, אז לבד היא שדא"ו, כח"מ רצ"ד ב']. ואח"כ ישבע הלוה היסת כדבריו. ואפילו מאמין לוה למלוה שנאבד המשכן, אפ"ה צריך המלוה לשבע קודם שישבע הלוה, דחיישינן שמא אחר שישבע הלוה, יוציא המלוה המשכן ויכחישנו, ונמצא שם שמים מתחלל [ח"מ ע"ב ט']:

חייב:    ר"ל חייב הלוה שדא"ו על דבריו, דהרי הודה במקצת. מיהו קודם שישבע הלוה, ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו, מטעם דלעיל. אמנם בטוען הלוה איני יודע כמה היה שוה, ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו, ויגלגל בה ששוה כדבריו, ואח"כ ישלם הלוה שקל. ובמאמין לוה למלוה שאינו ברשותו, או שיש למלוה עדים שנאבד המשכון, נוטל המלוה השקל בלי שבועה, רק יקבל בחרם ששוה כדבריו, דהרי לוה יודע בוודאי שחייב, ומסופק בפרעון [שם י' י"א]:

ושתים היה שוה:    נמצא מלוה חייב לי סלע שהמשכון שוה יותר מהחוב [ולמה שכתבנו בב"מ פ"ו סי' נ"ה, דלרש"י וש"ך על המותר אינו רק שומר חנם, מיירי הכי שנאבד בפשיעה]:

פטור:    ר"ל פטור המלוה משבועה דאורייתא, דהרי כפר בכל. מיהו במאמינו לוה שנאבד, נשבע מלוה רק היסת ששוה היה המשכון כחובו. ובאינו מאמינו שנאבד, ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו, ויגלגל בה ששוה היה כחובו:

חייב:    ר"ל חייב המלוה שבועה דאורייתא, מדהודה במקצת. ויכלול בשבועתו שאינו ברשותו:

ומי נשבע:    ר"ל בכל מקום שאמרנו שהלוה ישבע, מי נשבע תחלה קודם ללוה:

מי שהפקדון אצלו:    ר"ל המלוה, שהמשכן הנפקד היה אצלו:

שמא ישבע זה:    ר"ל שכשישבע לוה תחלה:

ויוציא הלה את הפקדון:    ויברר שנשבע לשקר ונמצא שם שמים מתחלל. ולהכי אפילו המשכון הוא דבר המצוי דאז ליכא למיחש שמא עיניו נתן בו, אפ"ה ישבע:

בועז

פירושים נוספים